האור שלא כבה

בעיירה קטנה למרגלות ההרים חיה אישה בשם יסמין.

בכל ערב, עם שקיעת השמש, הייתה יסמין מדליקה עששית קטנה בחלון ביתה.

כששאלו אותה השכנים מדוע היא עושה זאת, הייתה מחייכת ואומרת: "אולי מישהו הולך בחושך וזקוק לאור."

השנים חלפו. יסמין איבדה את בעלה, ילדיה עזבו לעיר הגדולה, וביתה שהיה פעם מלא צחוק נעשה שקט.

אך בכל ערב המשיכה להדליק את העששית.

לילה אחד פרצה סערה עזה. הרוח שרקה בין הבתים, הגשם הכה בחלונות, ולפתע נשמעה דפיקה בדלת.

בפתח עמד נער צעיר, רטוב ורועד.

"הלכתי לאיבוד בהרים," אמר. "ראיתי את האור שלך מרחוק והלכתי בעקבותיו."

יסמין הכניסה אותו פנימה, עטפה אותו בשמיכה והגישה לו מרק חם.

כשהסערה שככה, שאל אותה הנער: "את לא פוחדת לחיות כאן לבד?"

יסמין שתקה לרגע.

"לפעמים," הודתה. "יש ערבים שבהם הבדידות כבדה כל כך, שאני כמעט שוכחת איך נשמע קולו של אדם אחר."

"אז למה את ממשיכה להדליק את האור בכל ערב?" שאל.

"כי אולי מישהו זקוק לו."

הנער הביט בה זמן רב.

"אבל הלילה," אמר בשקט, "נדמה לי שהאור הזה הציל את שנינו."

יסמין הרימה אליו את עיניה.

ופתאום הבינה.

כל השנים חשבה שהיא מדליקה את העששית למען האנשים שבחוץ. מעולם לא עלה בדעתה שהאור הקטן הזה שומר גם על לבה שלה.

למחרת, כשיצא הנער לדרכו, חיבק אותה ואמר: "תודה שהשארת לי אור."

יסמין חייכה, ועיניה התמלאו דמעות.

"לא, ילדי," לחשה. "תודה שבאת."

באותו ערב הדליקה יסמין שוב את העששית.

אך הפעם, כשעמדה מול החלון, לא הרגישה עוד שהיא ממתינה למישהו.

היא הרגישה שהיא חלק ממשהו גדול ממנה.