האיש שלא החזיק דבר
סיפור קצר על לפעמים החופש מתחיל כשאנחנו מפסיקים לומר "שלי".
בכפר קטן חי איש שהיה ידוע בכך שדלת ביתו תמיד פתוחה.
אם שכן היה זקוק לכלי עבודה — הוא נתן.
אם עובר אורח היה רעב — הוא הזמין אותו לשולחן.
אם מישהו דיבר אליו בכעס — הוא הקשיב לפני שענה.
יום אחד שאל אותו בנו:
"אבא, אתה לא מפחד שאנשים ינצלו אותך?"
האב חייך והצביע על עץ גדול שעמד ליד הבית.
"אתה רואה את העץ הזה? בכל קיץ אנשים לוקחים ממנו פירות. ציפורים בונות בין ענפיו קנים. זרים נחים בצלו. מעולם לא ראיתי אותו שואל מי מהם ראוי."
"אבל העץ לא צריך שום דבר," אמר הבן.
האב הניד בראשו.
"גם אנחנו צריכים פחות ממה שאנחנו חושבים. רוב הסבל מתחיל כשאנחנו אומרים: שלי. מגיע לי. למה לו יש ולי אין?"
כעבור שנים, כאשר האב מת, לא נשאר לבנו רכוש רב לרשת.
אבל ביום הלוויה הגיעו אנשים מכל האזור.
אחד סיפר כיצד אביו עזר לו כשהיה חסר כל.
אחרת סיפרה כיצד ישב לצדה בתקופה הקשה בחייה.
אדם נוסף אמר:
"הוא היה הראשון שגרם לי להרגיש שאני לא זר."
רק אז הבין הבן.
אביו לא חי כאדם שאין לו דבר.
הוא חי כאדם שלא היה צריך להחזיק בדבר כדי להרגיש עשיר.
אולי החופש אינו להשיג יותר — אלא להזדקק לפחות כדי לפתוח את הלב.
Ohananda.com
בהגווד גיטא 12.13–14
“מי שפטור מקנאה, ידיד לכל היצורים, משוחרר מרכושנות ומאגו כוזב, מאוזן בשמחה ובצער, ומסור בלבו.”
בהשראת בהגווד גיטא 12.13–14, שבהם קרישנה מתאר את תכונות האדם היקר לו. זהו עיבוד מודרני, לא תרגום של הסנסקריט.
בהגווד גיטא 12.13–14 מנויים תכונות של אדם קרוב לנשגב: פטור מקנאה, ידיד לכל היצורים, ללא רכושנות ואגו כוזב, מאוזן בשמחה ובצער, מסור בלבו.
הסיפור הופך את הרשימה הזאת לחיים. דלתו של האב פתוחה לא כי הוא אדיש, אלא כי הוא הפסיק למדוד מי ראוי למה. העושר שלו אינו במה שהוא שומר, אלא במה שהוא מסוגל לתת בלי למנות.
מה אתה אוחז בו כל כך חזק, שהאחיזה הזאת אוחזת בך?
