המקום השמור

בכל ערב הייתה טארה מניחה שתי צלחות על שולחן העץ הקטן שבביתה.

אחת לעצמה, ואחת לבתה, אמילי.

גם שלוש שנים אחרי שאמילי נפטרה, טארה לא הצליחה להפסיק.

״אמא,״ היה בנה אומר לה בעדינות, ״את יודעת שהיא כבר לא תבוא.״

״אני יודעת,״ הייתה עונה.

אבל הצלחת נשארה.

פעם, כשהייתה אמילי בת שבע, שאלה את אמה מדוע היא שרה לקרישנה בכל בוקר.

״כי אני אוהבת אותו,״ השיבה טארה.

״אבל איך אפשר לאהוב מישהו שלא רואים?״

טארה חייכה. ״כמו שאת אוהבת אותי גם כשאני לא בחדר.״

אמילי חשבה רגע, ואז חיבקה אותה.

״אז אני אוהבת אותו גם. אבל אותך יותר.״

טארה צחקה. זה היה אחד הזיכרונות האחרונים שעוד הצליחו להעלות חיוך על פניה.

מאז מותה של אמילי הפסיקה לשיר.

בוקר אחד, כשישבה מול תמונתו של קרישנה, התפרצה בבכי.

״כולם אומרים שאתה אהבה,״ לחשה. ״אז איפה היית כשהיא הייתה צריכה אותך?״

היא המתינה.

שום תשובה לא הגיעה.

״אני לא רוצה את השקט שלך,״ אמרה בכעס. ״אני רוצה את הילדה שלי.״

והפעם אפילו לא הדליקה את הנר.

באותו ערב נשמעה דפיקה בדלת.

ילד קטן עמד בחוץ, רטוב מגשם, ובידו קערה ריקה.

״אמא שלי חולה,״ אמר. ״יש לכם אולי קצת אוכל?״

טארה הביטה בשתי הצלחות שעל השולחן.

לרגע רצתה לסגור את הדלת.

אבל הילד רעד מקור.

היא הכניסה אותו פנימה, הושיבה אותו בכיסא של אמילי ומילאה את הצלחת השנייה באורז חם.

הילד אכל בשקט.

כשסיים, הביט בה ואמר:

״את יודעת, יש לך עיניים כמו של אמא שלי.״

טארה הרגישה כאילו משהו נשבר בתוכה.

היא כרעה לידו וסידרה את שערו הרטוב.

״גם לי הייתה ילדה,״ לחשה.

״איפה היא?״

טארה התקשתה לנשום.

״אני לא יודעת,״ ענתה לבסוף. ״אבל אני מתגעגעת אליה בכל יום.״

הילד שתק רגע, ואז הניח את ידו הקטנה על לחייה.

״אולי גם היא מתגעגעת אלייך.״

טארה פרצה בבכי.

לא בכי שקט ומנומס, אלא בכי של אם שנשאה יותר מדי זמן אהבה שלא ידעה היכן להניח.

והילד, שלא ידע מה לומר, פשוט חיבק אותה.

כשיצא עם קערת אוכל נוספת לאמו, נשארה טארה לבדה ליד השולחן.

הצלחת של אמילי הייתה ריקה.

היא העבירה עליה את אצבעותיה, כמו שעשתה פעם על לחייה של בתה לפני השינה.

ואז, בלי שהתכוונה, החלה לזמזם את השיר הישן לקרישנה.

קולה נשבר באמצע.

היא המשיכה בכל זאת.

באותו לילה לא מצאה תשובה לשאלה מדוע בתה מתה.

היא גם לא הרגישה שהאלוהי החזיר לה דבר.

אבל היא נזכרה במילים שאמרה פעם לאמילי:

״אפשר לאהוב גם כשלא רואים.״

למחרת בבוקר הדליקה שוב את הנר.

ובערב הניחה שתי צלחות על השולחן.

אחת לעצמה.

ואחת לכל מי שיהיה רעב.