מה יש בעיר הזאת?
סיפור קצר על הלב שאנחנו מביאים אל מה שאנחנו רואים.
אדם הגיע לעיר זרה ועצר ליד זקן שישב בשער.
"אני חושב לעבור לגור כאן," אמר. "איך האנשים בעיר הזאת?"
הזקן הביט בו ושאל:
"איך היו האנשים במקום שממנו באת?"
האיש נאנח.
"אנוכיים. קנאים. אי אפשר לסמוך על אף אחד."
הזקן הנהן.
"אני חושש שגם כאן תמצא אנשים כאלה."
האיש המשיך בדרכו.
כעבור שעה הגיע נוסע אחר ושאל את הזקן את אותה שאלה:
"איך האנשים בעיר הזאת?"
ושוב שאל הזקן:
"איך היו האנשים במקום שממנו באת?"
פניו של הנוסע התרככו.
"אנשים טובים. לא מושלמים, כמובן, אבל נדיבים. כשהייתי בצרה, תמיד היה מי שהושיט יד. היה לי קשה לעזוב אותם."
הזקן חייך.
"אני חושב שגם כאן תמצא אנשים כאלה."
סוחר שישב בסמוך ושמע את שתי השיחות התקרב אליו.
"אני לא מבין. לשניהם שאלו אותך אותה שאלה, ולכל אחד נתת תשובה אחרת."
הזקן הביט באנשים שנכנסו ויצאו בשער העיר.
"לא שיקרתי לאף אחד מהם."
ואז הניח יד על לבו ואמר:
"רובנו חושבים שאנחנו מגיעים למקום חדש ורואים אותו כפי שהוא.
אבל לעיתים קרובות אנחנו מביאים איתנו את המקום שממנו אנחנו מביטים."
לפעמים העולם שאנו פוגשים הוא הלב שלנו, חוזר אלינו בתחפושת.
חוכמה סופית על הלב כמראה
בהשראת הדימוי החוזר בחוכמה הסופית של הלב כמראה שמעצבת את מה שהיא משקפת. הנוסעים, הסוחר והזקן מוצגים כסיפור הוראה מקורי של אוהננדה, ולא כאירוע היסטורי.
מורים סופים מתארים לעיתים קרובות את הלב כמראה. ציפיות, פצעים ישנים ופחד יכולים להעכיר אותה; פתיחות וחמלה יכולות לעזור לה לשקף בבהירות רבה יותר.
החוכמה הזאת אינה טוענת שכל שיפוט הוא דמיון. היא מבקשת קודם לשאול שאלה שקטה יותר: כמה ממה שאנחנו רואים שייך לעולם, וכמה הגיע עם מי שמתבונן בו?
מה אולי אתם מביאים אל האופן שבו אתם רואים את האנשים סביבכם?
